יותר משנה עבדתי עליו, על האלבום שלי. יש בו 23 קטעים, וביני לביני העזתי להכתיר אותו בתואר "גמור", לפני כמה שבועות בלבד.




יש בו הרבה מגוון. יש בו שירים באנגלית, ובעברית. יש בו קטעים אינסטרומנטליים. יש בו שירים מקוריים, והרבה קאוורים, ושברי קאוורים. יש בו קטעים שבהם אני שר, וקטעים שבהם אני מדבר.




ואני מוציא אותו. כמו שמוציאים אנחה. גם אם היא אנחה, להוציא צריך.


הוא ישאר אלבום רשת. אינטרנטי. אני לא מדפיס עותקים על דיסק.


הוא אלבום (הסולו) השלישי שלי. הראשון, נקרא "בעברית", (כן ,רות דולורס-וייס, אני הייתי קודם, אבל אני לא כועס, באמת). הוצאתי אותו בשנת 2004. קידמתי אותו בכל הדרכים שידעתי. כתבתי הודעות בפורומים השונים, שלחתי מיילים מתחנפים לכותבי בלוגים בענייני מוזיקה, שניים מהשירים באלבום יצאו כסינגלים ואפילו הושמעו קצת. חברים שכנעו אותי להדפיס עותקים "קשים", למכירה. הם אמרו חמש מאות. אני חשבתי שהם מגזימים, אז יצרתי 300, אחד אחד צרבתי אותם בבית, והדפסתי עטיפה, וארזתי אותם במו ידי. הילדים עזרו. מאה בערך מתוכם חולקו ל"תעשיה", ומן המאתיים שנותרו, יש לי היום כמאה וארבעים. הם במגירה אצל אמא שלי בבית, ומידי פעם היא שואלת מה לעשות איתם.


האלבום השני שלי, שיצא בשנת 2006, נקרא "שלוש-עשרה מקטרות", והוא אלבום אינסטרומנטלי לחלוטין. אם להתאבד, אז עד הסוף. היו בו 13 קטעים, כל אחד בעקבות סיפור מתוך אוסף הסיפורים בשם הזה מאת הסופר היהודי-רוסי איליה ארנבורג. הפעם, הדפסתי רק כמאה עותקים, שחולקו כמעט כולם לאנשי תעשיה וחברים. טל גורדון כתבה עליו ועלי כתבה מאד יפה באתר "הבמה". החלטתי להפיץ אותו ברשת, בחינם. ושוב עשיתי את "הסיבוב אינטרנטי-יחצני", כמיטב יכולתי.


הסטטיסטיקות של השרת שלי אומרות שמיום צאתו,ב2006, הורידו אותו שמונה עשר אנשים.


והנה אני חובק, כמאמר הביטוי הספרותי, את אלבומי השלישי. והפעם, אני ללא שום אשליות או ציפיות. אני יודע. אני מוזיקאי שלא חי בישראל, ובעיקר, חטאי הבלתי נסלח: אני לא מופיע. סורי. אני לא אמן מופיע. אני אמן אולפן. אני לא מתאים להופעות, המוזיקה שלי לא מתאימה להופעות, ואני סבור שהמדיום החי לא יעשה עימה חסד גם אם אנסה. הייתי בהופעה של "פאניק אנסאמבל", המעולים, שאלבומם נשמע מצוין, וחשבתי לעצמי: זוהי מוזיקה שהבמה והתאטרליות והמדיום החי עושים איתה חסד, נותנים לה משהו נפלא שמעבר לאודיו המוקלט. אבל, המוזיקה שלי אינה כזו. המוזיקה שלי היא של איש אולפן, שם היא חיה, נושמת, והבמה לא תחמיא לה.


קראתי לאלבום על שם ארבעת הרגשות העיקריים שהרגשתי כשיצרתי אותו. אשאיר לאחרים, אם בכלל, לפרש היכן הענווה ,היכן האהבה, היכן החמלה, והיכן החוצפה. אני אוהב את האלבום מאד. אני הקהל הכי טוב של עצמי. אני שם אותו בדיסק באוטו, ונהנה מאד לשמוע אותו. כמעט כפי שנהנתי לעשות אותו.


אמרתי לידיד טוב לפני כמה ימים: יש אנשים שכשרע להם, או כשהם מתוחים, הם הולכים לפסיכולוג, יש כאלו שפונים לדת, או להתבוננות פנימית. אני , מדליק מאקינטוש ופותח פרוטולס (התוכנה שאיתה אני מקליט).

הוא השיב לי: “רזי, אבל גם כשטוב לך אתה מדליק את המאק ופותח פרוטולס". וסיכום טוב יותר מזה של מהות האלבום אני לא יכול למצוא.